נולדתי ב 10.1.1970, ג' שבט תש"ל בתל אביב.

מבחינות מסויימות גדלתי על אי בודד כמו רובינזון קרוזו:
זוג אמנים אינדווידואליסטים מצד אחד וציונים אידאליסטים מצד שני – נעמי שמר ומרדכי הורוביץ, ששורשיהם נטועים בחלוצי קבוצת כנרת ובסניף פתח תקווה של האצ"ל, גידלו אותי בליבה של רמת אביב השבעה והנהנתנית.

הרבה מהשירים שכתבתי נולדו מהפער בין הרעיונות הגדולים שספגתי בבית להיעדרם ברחוב שבחוץ. לקטגוריה הזאת אפשר לשייך את "ברלין", "סלון קטרינג", "כשבאנו הביתה" וכמובן את "רקפות בין הסלעים".

אחרי המסלול הישראלי הרגיל של בית ספר וצופים , צבא (תשעה חודשים בקורס טיס שבעקבותיהם הוחלט שעדיף לכולם  שאעבור לירוקים ואטיס רק מזל"טים), עבודה (חצי שנה כסבל של גליליי בדים ענקיים במתפרה של מפעל לייצור כלי מיטה בדרום תל אביב) וחו"ל (חצי שנה מחוף לחוף בארה"ב וקנדה, בעזרתו האדיבה של דודג' פשע ישן בעל נפח מנוע של 5700 סמ" ק), הגעתי ל"רימון", כדי פעם אחת ולתמיד ללמוד בצורה מסודרת את מה שעד אז עשיתי מהשמיעה ובשביל הכיף – לנגן ג' אז בפסנתר.

תוך סמסטר אחד ב"רימון", הבנתי שהבשורה שאני יכול להביא לעולם המוזיקה היא לא כג'אזיזסט אלא ככותב ומלחין שירים וצללתי לתוך העולם הזה – צלילה שנמשכת עד היום.

מאז אלבום הבכורה שלי שיצא בשנת 1998, הוצאתי שבעה אלבומי סולו עד היום (2020) וכתבתי גם לאחרים, ביניהם זכיתי לעבוד עם חוה אלברשטיין, ארקדי דוכין וכמובן עם אשתי תמר גלעדי. חלק מהשירים שכתבתי כמו "רנה", "יאללה ביי", "האהבה מתה", "רקפות בין הסלעים" ו"עשרים אלף איש", הפכו למוכרים מאוד, אבל  אני גאה לא פחות בשירים שמתחבאים בתוך האלבומים  כמו " המכתב של רבקה לנעמי", "ריקוד משונה" או "התפוח והעץ" למשל.

הצורך לחשוף חלק משמעותי יותר מהרפרטואר דוחף אותי להופיע בהנאה גדולה כבר למעלה מעשרים שנה לאורכה ולרוחבה של הארץ.

כשזיהיתי שבעיית החשיפה של הרפרטואר אופיינית לרוב בני הדור שלי במוזיקה הישראלית, יזמתי והקמתי את אפליקציית המוזיקה הישראלית "שירי" ולכן אני נושא בתואר האקזוטי – "מנכ"ל החברה לתועלת הציבור – הפינג'אן הדיגיטלי – שומרים על מדורת השבט" 🙂

אני מלמד כתיבת והלחנת שירים, את הדור הבא של היוצרים הישראלים בבתי הספר הגבוהים למוזיקה "רימון" ו"מזמור"

לתמר ולי יש שלושה ילדים – ניר, איה ואורי ואנחנו גרים בתל אביב.